כמה מילים על רעילות ממיסים אורגנים

מהנדס דורון שורץ, אקו-סייפ (1994) בע"מ.

מסיסות היא הפעולה בה חומר אחד (המומס) מתערבב עם חומר אחר (הממס, או הממיס) ליצירת תמיסה – תערובת נוזלים.
בניגוד לריאקציה כימית בה שני חומרים מגיבים אחד עם השני ליצירת תרכובת חדשה, כלומר, חומר חדש הבנוי ממולקולות חדשות, בתמיסה שני החומרים נשארים בנויים מאותם מולקולות, רק מעורבבים בצורה כזו שכל מולקולה של המומס מוקפת במולקולות של הממס.

דוגמא:

המסת מלח (NaCl) במים (H2O) יוצרת תמיסת מלח.
לעומת זה ריאקציה של אמוניה (NH3) עם מים יוצרת תרכובת חדשה – NH4OH.

אחד מסוגי הממיסים הנפוצים הינו ממיסים אורגנים. לדוגמא טולואן, קסילן, בנזן, אצטון.

כעקרון חומר אורגני הוא חומר הבנוי מאטומים של פחמן ומימן. לדוגמא מתאן, המרכיב העיקרי בגז טבעי – CH4 או אתאנול C2H5OH, המרכיב הדומיננטי במשקאות אלכוהולים.

ממיסים אורגנים הם ממיסים הבנויים ממולקולות על בסיס פחמן ומימן.
מרבית הממיסים האורגנים נדיפים ודליקים וחלקם גם רעילים.

הרעילות הנפוצה של הממיסים האורגנים הינה למערכת העצבים המרכזית. רעילות זו באה לידי ביטוי בעיכוב פעילות המוח ועמוד השידרה, פגיעה בתיפקוד של האדם שנחשף לחומר והורדת התגובתיות שלו עד למצב של חוסר הכרה או צמח.
פגיעה זו נובעת מהיותם של הממיסים האורגנים חומרים ליפופיליים – חומרים שנקשרים לשומנים (ליפו – ליפידים, רקמות שומניות, פיליים – אוהבים) ושדוחים מים.
בשל התכונה הליפופילית שלהם הממיסים האורגנים שנכנסים לגוף מצטברים בליפידים, הרקמות השומניות של הגוף, כולל בממברנות הליפידיות של מערכת העצבים.
במנגנון שעדיין אינו ברור הממיסים האורגנים הללו מפריעים לגירוי של העצב ובכך מעכבים את העברת הפקודות העיצביות.
כעקרון, ככל שהשרשת הפחמימנית ארוכה יותר, או ככל שהמבנה המוקולרי של החלק הפחמני מורכב יותר, החומר יותר ליפופילי ופחות אוהב מים ולכן נקשר חזק יותר לליפידים – ומכאן רעיל יותר.

מבחינת חשיפה נשימתית הגברת הרעילות רלוונטית רק למולקולות המכילות עד חמישה פחמנים, מאחר ומעבר לכך, במולקולות גדולות יותר לחץ האדים של החומר קטן, כלומר הנדיפות קטנה, כלומר האפשרות לחשיפה נשימתית קטנה.