תאונת מוות במעבדה כתוצאה מחשיפה עורית ל- HF

תאונת מוות במעבדה כתוצאה מחשיפה עורית ל- HF
(מבוסס על מאמר שפורסם ב- journal of the British Occupational hygiene Society)

טכניקה פליאונטולוגית המשמשת גיאולוגים כרוכה בהמסת סלע מסיס עם חומצות מינרליות (חומצה הידרוכלורית והידרופלואורית) לשחרור מאובנים מיקרוסקופיים לא מסיסים בחומצה. המאובנים נבדקים לאחר מכן על ידי מיקרוסקופיה כדי לקבוע את גיל פוטנציאל הסלע והשמן. טכנאי מעבדה זכר בן 37 ביצע עיכול חומצה של דגימות עם 70% חומצה הידרופלואורית מרוכזת במינדף. בגלל גובה המינדף הןא בחצע את העבודה בישיבה מול המינדף. תוך כדי עבודה הוא הפיל כמות קטנה (100-230 מ”ל) של חומצה הידרופלואורית על ברכיו, מתיז על שתי הירכיים. ציוד המגן האישי היחיד (PPE) שנלבש היה שני זוגות של כפפות גומי באורך פרק כף היד וזוג מגיני שרוול פוליויניל כלוריד (PVC).
הטכנאי שטף את רגליו מייד אולם מבלי להסיר את בגדיו ומצינור ים בספיקה קטנה של 6 ליטר בדקה. כתוצאה מכך שהטכנאי לא הסיר את בגדיו ומספיקת המים הקטנה השטיפה פיזרה את החומצה וכתוצאה מכך הוא סבל מכוויות ב-9% משטח גופו. לאחר השטיפה, הטכנאי, שנראה סובל מכאבים עזים והלם, נכנס והשרה את עצמו בבריכת שחייה עם כלור בחלק האחורי של מקום העבודה, שם שהה כ-35-40 דקות לפני שהגיעה עזרה באמבולנס.

בשום שלב לא יושם ג’ל סידן גלוקונאט על האזור הנגוע.

בכניסה ליחידת טיפול נמרץ בבית חולים סמוך, הפצוע היה היפותרמי והיפוקלצמי – סבל ממחסור בסידן, ועד מהרה איבד את הכרתו. מצבו המשיך להידרדר למרות זריקות תת עוריות של סידן גלוקונאט ומתן של סידן תוך ורדי ומגנזיום. רגלו הימנית נקטעה 7 ימים לאחר התקרית. לאחר מכן הוא מת מכשל רב מערכתי 15 ימים לאחר שנשפה עליו החומצה ההידרופלורית. סביר להניח שהגורם המשמעותי ביותר שגרם ל חריפה של להרעלה חריפה של חומצה הידרופלואורית היא הכמות הכוללת של יון פלוריד שנספג.
הרעלה בחשיפה עורית של HF הינה פונקציה של משך החשיפה, שטח הפנים הכולל מושפע וריכוז החומצה הידרופלואורית (קרנזלוק, 1992). ברור כי אחד הגורמים העיקריים שתרמו להשפעות המערכתיות היה החשיפה העורית של 9% אזור הגוף לחומצה הידרופלואורית מרוכזת.

חומצה הידרופלואורית עוברת דרך העור לתוך רקמות עמוקות במהירות. פצעים קטנים כמו 2.5% משטח הגוף מחומצה הידרופלואורית מרוכזת יכול לייצר היפוקלקמיה בהיקף קטלני פוטנציאלי בתוך 2 או 3 שעות (Greco ואח ‘, 1988).

ציוד מגן אישי הולם במהלך הטיפול בחומצה הידרופלואורית מרוכזת היה יכול למנוע את המוות הזה: מיגון גוף מלא, מגן פנים, מגפי גומי, משקפי בטיחות וכפפות PVC על לאמצע הזרוע.

לנפגע לא היתה גישה למקלחת חרום ם ספיקת מים גבוהה שיכלה לשטוף ממנו את החומצה, במקום זה נעשה שימוש בספיקת מים המוכה שגרמה רק להתפשטות שחומצה על הגוף.

אמנם אחרי מספר דקות הפצוע קפצץ לבריכת מים אולם שטיפת העור מסלקת רק את החומצה מעל העור ולא נותנת פיתרון לחומצה שכבר חדרה לתוף הגוף והתחילה לכלות את הסידן בתוך הגוף.

הטיפול היעיל האופייני לחשיפה ל- HF הינו יישום מיידי של קלציום גלוקונט על האיזור שנפגע  (Trevino et al., 1983).

למרות שהמנוח סבל מכוויות ב-9% משאיפת פני הגוף, ייתכן שגם הוא היה נתיב נוסף של חשיפה בשל לחץ האדים הגבוה יחסית של חומצה הידרופלואורית – 25 מ”מ כספית.  בנתיחה שלאחר המוות נקבעה בצקת ריאתית, אך לא היה ברור אם הדבר נובע משאיפת חומצה הידרופלואורית או מגורמים אחרים.

הערכה ארגונומית של תחנת העבודה הצביעה על הדברים הבאים:

1. 1. גובה משטח העבודה של המינדף היה נמוך מדי (בין 110 ל-160 מ”מ) עבור המנוח לעבוד בנוחות בעמידה ולכן עבד בישיבה. ישיבה מגדילה את שטח פני הגוף שנפגע במהלך שפך של חומצה הידרופלואורית.
2. 2. המבנה של כוסות העבודה ששימשו לתהליך העיכול היה חסר יציבות. הכוסות היו קלות ומרכז הכובד היה גבוה מידי – גובה 75 מ”מ, קוטר של בסיס 59 מ”מ, קוטר העליון 78 מ”מ עשוי פוליאתילן 2 מ”מ.
3. 3. חוסר מקום פנוי בארון האדים לא איפשר עבודה נוחה – הכניסה לארון האדים הייתה ברוחב 47 ס”מ ובגובה של -41 ס”מ.
4. 4. העיצוב של מיכל ה- 2 ליטר חומצה הידרופלורית ששימוש למינון לכוסות העיכול בתוך המינדף עם הפתח הקטן חייב מזיגה תוך פיתול של הזרוע. זה תרם כמובן לסיבה לשפך.
   יתכן שאנשי המעבדה צמצמו את הסבירות לדליפה באמצעות הצבת תמיכות לגביעי העיכול.גורמים ארגונומיים שיכלו להפחית את הסבירות לדליפה כוללים:
   1. אספקה של מינדף שהיה לו יותר מרחב עבודה;
5. שימוש בבקבוקי HF קטנים יותר או מעוצבים טוב יותר מבקבוקי ה- 2 ליטר בהם נעשה שימוש למזיגה לגביעי העיכול.
6. התקנת מדף במינדף בגובה נוח למפעיל.

בשורה התחתונה הסתבר שהמעבדה לא עמדה בתקנים הרלוונטים, במקרה הזה בדרישות של תקנים אוסטרליים “בטיחות במעבדות” (AS 2243, 1992) חלקים 1,2 ו-8 בתחומים של הליכי חירום, טיפול בטוח וסילוק של עיצוב כימי ומעבדה.

מקרה דומה למקרה זה תואר ע”י Mullet et al. (1987).

מדובר בתאונה בעבודה עם חומצה הידרופלואורית 70% שבה גבר בן 61 סבל מכוויות ב-8% משטח גופו. אדם זה מת מהפרעה בקצב הלב – תופעה  משנית לדלדול של סידן מיונן, על ידי יון פלואוריד. כפי שדווח כאן, הכוויות היו בעיקר על רגל ימין, הפצוע רחץ את רגלו עם מי ברז במשך כ-15 דקות. הוא הגיע לבית החולים 35 דקות לאחר שנפצע. ג’ל סידן גלוקונאט לא הוחל על אתר הכוויות עד שהגיע לבית החולים ולמרות שניתן בבית החולים טיפול בסידן תת עורי ותוך ורידי, הוא מת 15.5 שעות לאחר הפציעה. לעומת זאת, Greco et al. (1988) דיווח על המקרה של עובד בן 50 ששרד כוויות 22% שטח פני הגוף מ 70% חומצה הידרופלואורית. הוא התקלח מיד, היה לו ג’ל סידן גלוקונאט על הפצעים ונלקח לבית חולים סמוך, שם טופל מיד בסידן תת עורי ותוך וריד. ניכר כי מלבד המיקום של כוויות, גודל הכוויות והריכוז של החומצה, שטיפת האזור המושפע באופן מיידי ואז היישום של ג’ל סידן גלוקונאט כדי להפחית את ספיגת יון פלואוריד עשוי למנוע מקרה מוות.

Greco et al.(1988) הציע כי התפתחות של היפוקאלקצמיה עלולה להתרחש במצבים הבאים: (א) כוויות של >1% משטח הגוף כתוצאה מפגיעת חומצה הידרופלואורית בריכוז מ 50% (או ריכוז גדול יותר).

(ב) כוויה בשטח של  5% או יותר עם כל ריכוז של חומצה הידרופלואורית;

ו(ג) שאיפת אדים מחומצה הידרופלואורית של 60% (או ריכוז גדול יותר).

כפי שמצוין על ידי סטנסיל ו טובין (1987) ו Mansdorf (1987), ביגוד מגן מתאים, עזרה ראשונה מהירה והליכי ניקוי נאותים הם קריטיים עבור עובדים עם חומצה הידרופלואורית. אי לבישת ציוד מגן מתאים וכישלון לעקוב אחר נהלי עזרה ראשונה מתאימים, עלול לגרום לפציעה חמורה ולהגדיל את הסבירות למוות מהרעלת פלואוריד.

כמעט 90% של חשיפות חומצה הידרופלואורית גורמות להתפתחות מהלכים רעילים, וכ 80% מהחולים דורשים טיפול בבית חולים (קרנזלוק, 1992).

ברור כי המעבדה לא צייתה לנהלי הבטיחות לעבודה עם חומרים מסוכנים במעבדה.

סקר סיכונים והערכת סיכונים נכונה במעבדה ימנעו מקרי פגיעה בריאותית ואף מוות כמתואר לעיל.

תירגם: מהנדס דורון שורץ, אקו-סייפ.